סיבוב שני

סיבוב שני – יוצאים לדרך

אחרי שסיימתי לרחם על עצמי, והחלטתי לנסות שוב , הייתי נחושה ומלאת ציפייה להתחיל.
זה היה בשעות אחר הצהריים ישבתי מול המחשב והמחשבות התחילו לרוץ. מתי הווסת תגיע כדי שאוכל להתחיל שוב בטיפולים. המחשבה על הווסת הסתובבה לי בראש והתחלתי להרגיש כאבי בטן חזקים, ידעתי שהווסת בדרך . אחרי שעתיים של מחשבות, חזרתי לסלון ובדרך הרגשתי היא מגיעה!. שמחתי מיד התקשרתי למחלקה השארתי הודעה על קבלת ווסת וחיכיתי .

למחרת, בשבע בבוקר, הנייד שלי צלצל, מ. הייתה על הקו. היא ישר שאלה אותי אם אני יכולה להגיע עכשיו , בלי לחשוב עניתי בחיוב ובתוך שעה היינו שוב במחלקה מצוידים בפק"ל (טופס 17) לשיחת רופא, והרבה נחישות ומוטיבציה.

הוצאתי מדבקות, והלכתי לאולטרסאונד. חיכינו כמעט שעה וחצי בתור עד שנכנסתי.
ש. שאלה לשלומי והחלה לטייל לי על הבטן עם מכשיר האולטרסאונד. כעבור מספר דקות יצאה התוצאה. ניגשנו אל המדפסת לקחנו את דף האולטרסאונד וחזרנו אל המחלקה לחכות לתור שלנו, אצל הרופא. אחרי כמעט 3 שעות נכנסנו אל הרופא, הוא הציץ בתוצאות האולטרסאונד ורשם לי מרשם לכדורים ואמר לי להגיע לביקורת בעוד שבוע.

חזרנו הביתה אני הייתי בעולם משלי מלאה במחשבות מה יהיה האם הפעם זה יצליח וגם קצת פחדתי ממה שיהיה האם התהליך יהיה אותו הדבר כמו הפעם הקודמת או שיהיה לי יותר קל.
את השבוע שלפני הביקורת ניסיתי להעביר בצורה הכי קלה שיש הטבעתי את עצמי בעבודה ניסיתי לא לחשוב על הביקורת. יום שלישי הגיע, יום לפני ביקורת, שוב מחשבות , שוב לילה ללא שינה, שוב התרגשות, לחץ ציפייה למה שיגיד הרופא.

יום רביעי, השעה שבע בבוקר, הכנות אחרונות לפני שיוצאים לבית החולים, טלפון להזמין מונית, לקח להם חצי שעה להגיע. חצי שעה שמרטה לנו את העצבים אני בדקתי בפעם המי יודע כמה עם הכול נמצא בתיק. הקלסר, התרמוס והכי חשוב סווצ'ר (המחלקה קפואה). אחרי נסיעה של רבע שעה, הגענו לבית החולים, אני קפצתי (כרגיל) מהאוטו והתחלתי לעלות לכיוון הכניסה כשעומר והתיק אחרי .

הגענו למחלקה. נתתי למזכירה את הטופס 17, והיא מצידה נתנה לי שני מספרים, אחד לרופא ואחד לאולטרסאונד וסט מדבקות.
רצנו לאולטרסאונד, כי מהניסיון שלנו מפוצץ שם, הפעם לא חיכינו הרבה, שוב פגשתי את ש.

ש: מה נישמע?
אני: הכול בסדר ברוך ה' מתחילה שוב.
ש. חייכה והחלה לטייל לי על הבטן עם מכשיר האולטרסאונד , תוך מספר דקות התוצאות חיכו לנו במדפסת. לקחתי את הדף הסתכלתי וחייכתי לעצמי ידעתי שהתוצאות טובות ושאוטוטו החזרה . חזרנו אל המחלקה, וחיכינו להיכנס לרופא. אני הייתי דרוכה כל שנייה הסתכלתי לכיוון המסך שמריץ את המספרים.

המספר שלנו הגיע, נכנסנו לחדר מספר ארבעים. פרופסור פ. חיכה לנו , פתח את התיק הסתכל על דף תוצאות האולטרסאונד. אני הייתי במתח ובצפייה לשמוע את מה שיגיד.
אחרי דקה או שנתיים (שלי נראו כמו נצח).

פרופסור: "אז נתאם החזרת מוקפאים?"
אני: בטח
פרופסור התקשר למעבדה
מעבדה: מעבדה שלום.
פרופסור אני רוצה לתאם מוקפאים
מעבדה: למתי?
פרופסור: ליום 27 בפברואר.
מעבדה עובר אחד?
פרופסור: כן?
מעבדה: עובר ב 3 ימים.
פרופסור: תודה.

הוא סגר את הטלפון , ופנה אלינו .

פרופסור: טוב יש החזרה בעשים ושבעה בפברואר, את מתחילה להזריק גסטון בעשרים וחמישה בפברואר , מינון 100 וממשיכה עם האסטרופן , ויום לפני צטרוטייד כפול 2 .

לא היו לי שאלות, הלכתי אל מ. האחות
מ. את זוכרת צום משתים עשרה בלילה יום לפני ?
אני כן .

רציתי לצורח מאושר , לא מצאתי את עצמי מרוב אושר.
החזרנו הביתה לא הייתי מסוגלת לתפקד מרוב אושר וציפייה וגם קצת פחד.
בערב יצאנו אל הזריקות הגענו אל המיון , שוב מדבקות ושוב קרח בשביל שפחות יכאב לי .
ש. האחות חברה שלי חיכתה איתי בסבלנות עד שאהיה מוכנה לזריקה .
סבלתי את הכאב (כאב לי מאוד) אבל ידעתי שכולם מאחוריי ושזה למטרה טובה .
חזרנו הביתה בדרך הרגשתי איך הירך שלי (המקום של הזריקה) מתנפחת לי , הגעתי הביתה שמתי קרחון והלכתי לישון .

שינוי גודל גופנים