אני רעות גולדשטיין ויש לי שיתוק מוחין, אז מה?

אני רעות גולדשטיין ויש לי שיתוק מוחין, אז מה?

נולדתי בקיבוץ סופה בשנת 1983 לזוג הורים בשנות ה -20 לחייהם. שמחה גדולה בבית, בת בכורה. הכל היה כמו שכתוב בספר עד גיל 4 חודשים. אז הבחינו הורי שישנו עיכוב בהתפתחות שלי והחליטו ללכת לבדוק את העניין .

עברתי לא מעט בדיקות ולא מעט רופאים, עד שרופא אחד ב"התפתחות הילד" בישר להורי את הבשורה המרה: לילדה שלכם יש "שיתוק מוחין" והיא לא תלך לבד לעולם.

הורי היו בהלם.  אך לאחר כמה דקות יצאו מחדר הרופא והחליטו "הילדה הזו תגדל כילדה רגילה ככל הילדים". כך היה וכך זה עד היום.

גדלתי בקיבוץ עד גיל  12. לאחר חוייה קשה שעברתי בקיבוץ הורי החליטו לעזוב ולעבור לגור בראש העין . הגעתי לעיר כמו עולה חדשה.  לא ידעתי לאן הולכים, מה עושים ולמי פונים. כך גם הורי.

המעבר היה בין כיתה ו' לכיתה ז' . סמוך לתחילת השנה קיבלתי מכתב ממשרד החינוך:  זימון לוועדה שתקבע אם אלמד בבית ספר רגיל או בבית ספר מיוחד . הגעתי לוועדה,  שם הוחלט לשלב אותי בבית ספר מיוחד זאת על אף העובדה שעד כיתה ז' למדתי בבית ספר רגיל . לא הסכמתי. נלחמתי בעזרת הורי ובסופו של דבר למדתי בחטיבת ביניים רגילה בראש העין . זו היתה המלחמה הראשונה שלי בעיר. אחרכך היתי צריכה להלחם בעירייה שיתנו לי סייעת שתלווה אותי ותכתוב בשבילי מאחר וכתב ידי אינו קריא.

עברתי את החטיבה, ואת  התיכון סיימתי עם בגרות מלאה למרות כל הקשיים, והיו רבים כאלה .

כאשר חברי לכיתה קיבלו צו ראשון חיכיתי שגם תורי יגיע. היה לי ברור שאני לא הולכת לוותר ושאני אתגייס ואשרת בצבא כמו כולם. קיבלתי צו ראשון, הגעתי ללשכת הגיוס. ראו את הנכות שלי ושלחו אותי לקבל את "פטור" משרות צבאי . כשה"פטור" ביד עליתי למדור מתנדבים להגיש בקשה להתנדבות כי אני לא התכוונתי לוותר על החלום שלי להתגייס ולתרום את חלקי .כך החלה תקופה לחוצה עם הרבה ריצות ללשכת הגיוס .

בסופו של דבר, לאחר  מפגש עם הרמטכ"ל  דאז שאול מופז (בסיוע עמותת "קו לחיים"), הצלחתי להגשים את החלום שלי ולהתגייס לצה"ל כמו כולם. שרתתי בתחילה בקריה ביחידת מחשוב.  לאחר זמן קצר עברתי לשרת בבית הספר למשפט צבאי בצריפין, שם שרתתי בתור מש"קית מיחשוב ומדריכת קורס רשמות משפטיות.

לאחר השרות הצבאי היה לי ברור שאני רוצה ללמוד.  דרשתי את זכותי ללימודים מביטוח לאומי והתחלתי ללמוד הנדסת תוכנה במכללת הדסה בירושלים.  לאחר שנה נאלצתי להפסיק בגלל אי יכולת של המכללה להעניק לי את העזרה לה אני זקוקה. לא ויתרתי ולמדתי דרך האוניברסיטה הפתוחה תואר ראשון במדעי המחשב וסיימתי בהצלחה.

עם סיום הלימודים התחלתי בחיפוש עבודה. זו היתה משימה לא פשוטה בכלל. הרבה דלתות סגורות. את העבודה הראשונה שלי מצאתי בעזרת "בית הגלגלים"  אך היא לא צלחה כי מלכתחילה התיחסו אלי שונה . לאחר כחצי שנה עזבתי את מקום העבודה  וחזרתי לחפש עבודה.

ושוב חזר הסיפור על עצמו: דלתות סגורות, אמירות משפילות. בסופו של דבר מצאתי עבודה ב"בזק בינלאומי" כתומכת טכנית , שם עבדתי כשנה ואז התגבשה בי החלטה על שינוי כיוון . התחלתי ללמוד פסיכולוגיה במכללת אריאל. אך גם שם היה מאוד קשה כי אין שם נגישות בכלל .  לאחר שהפסקתי את לימודי כי הגוף פשוט קרס,  מצאתי עבודה בחברת ONE1 שם עבדתי  כשנה. בגלל שנפלתי הם פיטרו אותי ואז שוב חזרתי לחפש עבודה.

אחרי כמה ניסיונות כושלים נוספים, נימאס לי. החלטתי שאני לוקחת את הידע במחשבים ואת הנחישות שלי ופותחת חברה שהמטרה שלה היא להיות חברה רווחית ושעובדיה ברובם יהיו אנשים בעלי מוגבלויות .

בתחילה החברה עסקה בבניית אתרים. תוך כדי כך התחלתי להתוודע לתחום ההנגשה של אתרים עבור אנשים עם מוגבלות.  למדתי את התחום לעומקו וכיום אנו עוסקים בעיקר בהנגשת אתרים. מעבר לכך בימים אלו אני עובדת על פרוייקט בשם myinspire – זהו פורטל המרכז מידע רב ובעל ערך עבור אנשים בעלי מוגבלויות (מידע מרשויות, אינדקס מטפלים, ועוד).

אהה, כמובן, במהלך הלימודים הכרתי את בעלי והתחתנתי. כך הגשמתי עוד חלום.  יחד לאחר ניסיונות לא מעטים וטיפולים ממושכים הבאנו ילד לעולם. אנחנו כעת משפחה. אני ממשיכה קדימה.

שינוי גודל גופנים